להתייאש או לקוות?
מסר מספר 29:
"הבוקר של היום הוא סוף הלילה של אתמול".
מחשבות על המסר:
לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מתלבטים ואובדי עצות, בתחושה שניסינו ועשינו כל מה שצריך ובכל זאת הדברים לא מתקדמים לשביעות רצוננו.
עצלנות, בינוניות, אלה המלכודות הפנימיות שלתוכן אנו נופלים שוב ושוב. עדיף לנו להישאר כפי שאנחנו ובלבד שלא נצטרך להתאמץ יתר על המידה. השקעה נוספת נראית לנו מיותרת, בזבוז זמן ואין לנו חשק להקריב יותר מדי מחיינו הנוחים.
לפעמים אדם יכול להגיע לכדי יאוש. אדם יכול לאבד תקוה. המסר אומר לנו, שגם אם נראה לנו שכלו כל הקיצין ואין סיכוי, לא כך הוא.
לפעמים אנחנו ממהרים להרים ידיים ולהכנע. פחדים, דעות קדומות, מה שנדמה לנו שחושבים עלינו, הרגלים פסולים, כל אלה שולטים בנו ללא רחם ואנחנו טוענים שאין יותר מה לעשות בנדון. זהו, השאר כבר לא תלוי בנו.
החיים מזמנים לנו התנסויות שונות. חלקן יכולות להיות קשות באמת ועלולות לגרום לאדם לאבד אמון כי אי פעם יהיה טוב יותר.
המסר אומר לנו, כי לכל תקופה אפילה, לכל לילה יש סוף, כל דבר הוא זמני, גם אם בזמן התרחשותו נדמה לנו כי לעולם לא יסתיים.
התקוה קיימת תמיד, כמו שברור לנו כי הבוקר יבוא והאור ישטוף שוב את חיינו. אנו נוטים לשכוח זאת ושוקעים במרה שחורה.
כדאי שתמיד נזכור כי גם אם יום האתמול היה קשה, כל שחר שמפציע למחרת מביא איתו יום חדש של סיכויים, הזדמנויות ותקוות.
בברכת תקוה וסיכוי,
פנינה
בטעינה...
