אנו רגילים להשתמש בסליחה עד שהיא הופכת למטבע שחוק. האם אנו מתכוונים באמת למשמעות של הסליחה?

 

האם אנו סלחניים כלפי אחרים השואלים אותנו שאלות שונות? או אנו מגיבים בחוסר סבלנות בולט במקרה הטוב...

 

הסליחה איבדה מזמן ממהותה. רובנו לא מתכוונים אליה כלל כאשר אנו משתמשים במילה.

 

על מנת שתשוב המשמעות למקומה הנכון, אנו זקוקים לכוונה. אך עוד לפני הכוונה, אנו זקוקים לרצון. ועוד לפני הרצון, אנו זקוקים לחמלה. ועוד לפני החמלה אנו זקוקים להסכמה לשוב ולהתבונן פנימה. לשוב אל חיק האמונה הנכונה.

 

האמונה הנכונה היא האמונה בעצמי. ומה הוא אותו עצמי?

 

העצמי שלנו מתחלק לעצמי האנושי ולעצמי האלוהי. בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני חלקים אלה בכפיפה אחת, אלא שאצל רובנו נדחק העצמי האלוהי הצידה ונשכח לחלוטין.

 

העצמי האנושי כולל את כל מהותנו האנושית השייכת לחומר, כולל הנפש שהינה הביטוי הרגשי של החומר.

 

העצמי האלוהי הוא סך כל הקודים האלוהיים שנוצקו בנו על ידי האותיות בבריאה וכוונו במיוחד עבורנו, עבור כל אחד ואחת מאיתנו על פי מסלול החיים שאנו אמורים לעבור.

 

העצמי האלוהי מתבטא בנשמה שלנו ובמעגל חיי האמת שאנו אמורים לחיות מיום היוולדנו על פי ערכי הנשמה והיעוד המצפים להגשמתם.

 

כאשר אנו מחוברים למעגל חיים של אמת, אנו מחוברים לאמונה הנכונה, לאותו חלק אלוהי במהותנו.

 

אז, ורק אז, אנו יכולים להתבונן פנימה ולהתחבר לחמלה, לרצון לאהוב ולכוונה אמיתית המובילה לסליחה אמיתית.

 

הסליחה האמיתית היא בראש ובראשונה כלפי עצמנו, כלפי המוגבלות שלנו, האנושיות שבנו, חוסר המושלמות שלנו.

 

כאשר אנו מחוברים באמת לחלק האלוהי שלנו, אין לנו צורך בהלקאה עצמית, בשיפוטיות ובביקורתיות. אנו שמחים בחלקנו, אנו מלאי הודיה ואנו חיים נכון.

 

אנו סולחים לעצמנו, כי אנו יודעים, שבהתאם לתנאים, למקום ולזמן, פעלנו בדרך הנכונה ביותר עבורנו ולפי מיטב הידע שעמד לרשותנו.

 

לכן, לפני שנסלח לאחרים ועל מנת שנוכל לסלוח לאחרים, נסלח לעצמי האנושי שלנו, כי בכך כוחנו וייחודינו כבני-אדם.